טימאו כל השמנים שבהיכל
שנינו במגילת תענית, ומצוטט במסכת שבת: כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
ונשאלת השאלה – איך טימאו היוונים את השמנים שבהיכל?
לכאורה השאלה לא ברורה:
הרי יש בתורה רשימה של טומאות, כגון מי שנוגע או נושא נבלה, או נוגע בשרץ (משמונת השרצים), או מי שנגע במת או היה איתו באוהל, או בעל קרי או זב או בועלי נידות – הרי שודאי שהיו שם כאלו נגעו במת, או בעלי קרי או זבים או בועלי נידות – מה השאלה בכלל?
אם נכנסנו להלכות טומאה וטהרה נצטרך לדקדק בהן: הרי פך השמן היה חרס, וחרס אינו נטמא מטומאה שנוגעת בו מבחוץ, אלא רק מטומאה הנכנסת לתוכו (יש כמה חריגים מדרבנן, יעוין בפרק ב ממסכת כלים, משנה א’ וד’). החריג היחיד הוא טומאת זב, שאם הוא מזיז (=”מסיט”) כלי – הוא מטמא את הכלי ואת מה שבתוכו. גם נידה, ובועל נידה, הם כמו זב מטמאים בהיסט. אמנם טומאת זיבה בגברים, היום, אומרים הפוסקים שאינה שכיחה, אבל בזמן המשנה והתלמוד נראה שהיתה שכיחה יותר, לאור ההתייחסות הרבה והפרטנית לענייני זבים, והגזירות הרבות שגזרו והחששות שחששו. ובודאי שבין חיילי יוון היו בועלי נידות. אם כן אנשים אלה הסיטו את פכי השמן וטימאו את השמן שבתוכם. ראיה, שאח”כ מצאו פך שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, כלומר שלא הסיטו אותו.
אם כן לכאורה הרי מובן לגמרי איך טמאו היוונים את השמן, מה השאלה א”כ?
תשובה: כל הפרשיות של טומאה וטהרה שנאמרו בתורה – נאמרו בישראל בלבד. הנכרים – “אדישים” לענין הזה: טומאה שנגעה בהם – הרי היא כאילו לא נגעה, ואם אח”כ נגעו בקדשים – לא טמאו אותם, וטומאה שיצאה מהם – אינם טמאים, וזו הסיבה לשאלתנו: איך טימאו היוונים את השמנים?
מקורות:
- כלי חרס לא נטמא מבחוץ – ויקרא יא לג. משנה כלים פרק ב.
- נדה וזב מטמאים בהיסט – רמב”ם מטמאי משכב ומושב א א, ופרק ח בעיקר הלכה ג’.
- בועל נדה כנדה – ויקרא טו כד. רמב”ם מטמאי משכב ומושב פ”ג, הלכה א והלאה.
- [מת נכרי מטמא במגע ובמשא אך לא באוהל], נכרי מהתורה אינו נטמא ואינו מטמא – רמב”ם טומאת מת א יג, מטמאי משכב ומושב פ”ב ה”י.
במשנה מצאתי רק לטומאת צרעת, נגעים ג א, י”א א’, וי”ב א. מצאתי ברייתות, בתו”כ, שטומאת יולדת וטומאת זב – רק בישראל ולא לנכרים: ביולדת דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ כו’ – “בני ישראל” בענין הזה, ואין עכו”ם בענין הזה. ובזב דַּבְּרוּ֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ – “בני ישראל” מטמאים בזיבה ואין העכו”ם מטמאים בזיבה. (הובאה בנידה ל”ד ע”א). עכ”פ לגבי שאר הטומאות – נו”כ הרמב”ם הראו מסוגיות הש”ס שנכרים לא מטמאים.
בנגעי אדם ובתים המשנה כורכת גוי ובהמה. מלשון הרמב”ם נראה לומר שההשוואה היא רק לעניין ששניהם “אדישים” לטומאה. אך הראב”ד (אבות הטומאות פ”ב י) התבטא בחריפות.
האחרונים העלו א”כ כמה אפשרויות איך טמאו היוונים את השמנים: (1) שהיו לוחמים יהודים שנהרגו במחסן השמנים, והשמנים נטמאו א”כ בטומאת אוהל המת (פירוש “משנה אחרונה” נגעים ג א), (2) היוונים נגעו בשמן עם שרצים או נבלות ובכך טימאוהו (חידושי “ראש יוסף” במסכת שבת). ולכן הסימן לשמן טהור היה פך שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, כלומר שהיה סגור וחתום ולא נטמא באחד מאלו.
אני מתקשה להבין את שני אלו:
שתי אפשרויות אלו מניחות שהחשמונאים מצאו את פכי השמן פתוחים, ולכן חששו שנטמאו. וזה מוזר מאוד, כי מסתבר שהיוונים בודאי לקחו איתם כל שלל שיכלו לשים עליו את היד, מה פתאום שישאירו פכי שמן פתוחים ולא יקחו אותם. ועל הסבר (2) קשה, מנין ליוונים הידיעה הזו בהלכות טומאה וטהרה, ולמה במקום לקחת את השמנים כשלל – יתאמצו לטמא אותם ואז ישאירו אותם למקרה שהיהודים ינצחו בעתיד. לא זכיתי להבין.
לענ”ד התשובה רמוזה כבר במשפט הקודם: אמנם הנכרים לא מטמאים מהתורה, אבל – חכמים גזרו עליהם שיטמאו. וגזרו עליהם טומאה חמורה, שיטמאו כמו זבים. ואם כך נטמאו השמנים כשהיוונים הסיטו את פכי השמן תוך כדי ה”בלגן” שעשו במקדש.
ההשערה הזו נמצאת כבר בתוס’ במקום, אך בלשון ספק
שהיה מונח בחותמו של כ”ג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (נדה דף לד ע”א) צ”ל שהיה מונח בחותם בקרקע, שלא הסיטו הכלי: (שבת כ”א סוף ע”ב)
הסיבה שתוספות אמרו זאת בלשון מסופקת היא כי בפשטות גזרה זו מאוחרת לתקופת החשמונאים. היא מופיעה בש”ס כאחת מגזרות “שמונה עשר דבר”.
ונרחיב: “שמונה עשר דבר” הן שמונה עשרה הלכות שנגזרו בכינוס מיוחד של הסנהדרין בו היה רוב לתלמידי בית שמאי. והחמירו חכמים בגזרות אלו וקבעו שלא ייבטלו על ידי בית דין מאוחר יותר. הם מוזכרות במשנה שבת דף י”ג ע”ב, ומפורטת שם בגמרא בשני התלמודים. הגזרה האחרונה ברשימה בבבלי, בדף י”ז ע”ב, היא
… אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק גָּזְרוּ עַל תִּינוֹק גּוֹי שֶׁמְטַמֵּא בְּזִיבָה שֶׁלֹּא יְהֵא תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל רָגִיל אֶצְלוֹ בְּמִשְׁכַּב זָכוּר
הלשון “תינוק גוי” הכוונה “אפילו תינוק גוי”, ומגיל תשע ומעלה – זו מסקנת הדיון במקבילה במסכת עבודה זרה (דף ל”ו סוף ע”ב). ומדגיש רש”י, בשני המקומות “ואע”פ שאינו זב” (ר’ רש”י)..
זה הבסיס לקושייתו של ה”משנה אחרונה” הנזכר לעיל, והסיבה שהביא הסבר אחר: הלוא הלל החל את נשיאותו מאה שנה קודם לחורבן, ושמאי אחריו, והמחלוקת הזו שבינו ותלמידיו לבין שמאי ותלמידיו היתה מאוחר יותר, נניח כשמונים שנה קודם לחורבן, ואילו נס חנוכה היה כמאתים שנה קודם החורבן, איך ייתכן לומר שהיוונים טימאו את השמנים כמו זבים, בהיסט?
מקורות:
- הלל החל את נשיאותו מאה שנה קודם החורבן – בסוגיא, שבת ט”ו ע”א.
- שמאי החל לכהן אחריו – ע”פ המשנה בחגיגה פרק ב משנה ב.
- הלל ושמאי עצמם היו חלק מהדיון בח”י דבר – בסוגיא, דף י”ז ע”א, הבוצר לגת.
- נס חנוכה כמאתים שנה לפני החורבן – רמב”ם פ”ג ממגילה וחנוכה ה”א.
התשובה לענ”ד היא שחז”ל גזרו טומאה על נכרים עוד הרבה לפני שמונה עשר דבר. באספת שמונה עשר דבר סגרו את כל הפינות, כגון שאפילו תינוק נכרי מטמא, ואפילו אינו זב, וקבעו את כל ההגדרות, כגון לגבי מעיינות הזב ע’ נדה ל”ד, אבל עצם גזרת טומאה לגוי היתה כבר קודם.
ראיות:
– נתחיל במאוחר, הרוגצ’ובר בספרו “צפנת פענח”, על הרמב”ם בהלכות חנוכה, מפנה לכמה מקורות בהם מוכח שגזרו טומאה על הנכרים לא רק במסגרת שמונה עשר דבר אלא אף קודם. נביא כאן רק את המקור הראשון שהביא, בתוספתא חולין (פרק ח הלכה טז), הובאה בגמרא בחולין קכ”ג ע”א “… מכאן אמרו לגיון עובר ממקום למקום – המאהיל עליו טמא, אין לך לגיון שאין בו קרקפלין” התוספתא מדברת על גזרה שגזרו על לגיון חיילים נכרים שיטמאו במת, וברור לענ”ד שמדובר לפני גזרת י”ח דבר, כי אם כבר היתה גזרה שיטמאו כזבים – לא צריך לגזור שגם יטמאו באוהל. לא מסתבר לומר שמדובר אחרי ח”י דבר, והוסיפו גזרה זו למקרה שהאהילו ולא נגעו או הסיטו.
– וכבר קדמו המהרש”א, על התוספות במסכת שבת (ולפלא על ה”משנה אחרונה” שלא ראהו) ודייק מרש”י “תינוק נכרי. אפילו אינו זב” כך מפרש רש”י, כלומר שעל הנכרים הזבים – כך מדייק המהרש”א – גזרו עוד קודם.
בדומה לדרך זו אני מבקש להציע אך באופן אחר: לא שעל הזבים גזרו עוד לפני ח”י דבר, אלא שעל הנכרים הגדולים גזרו עוד לפני ח”י דבר. ובגזרת ח”י דבר גזרו אף על הקטנים ואפילו אינו זב. מה שמאפשר לומר שהיוונים טימאו את השמנים בהיסט.
וההסבר לכך:
הנימוק שאמרו חכמים לגזרתם זו הוא “שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו למשכב זכר”. הנימוק הזה נשמע לנו מוזר, להניח שהנכרים כל כך שטופים במשכב זכר שאפילו נער גוי – בן גילו של הנער היהודי – חשוד על כך.
אבל מעיון קצר בתרבות יון מתברר :
כבר אמרנו לעיל שהמילים “גזרו על תינוק גוי” הכוונה “גזרו על כל גוי, ואפילו תינוק, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו – אצל הגוי הבוגר – למשכב זכר”. התופעה מתוארת כאן נקראת פֶּדֶרַסְטְיָה ועיקרה קשרי חונכות בין גברים בוגרים לבין קטינים. יחסי החניכה האלה בין גברים מבוגרים ונערים לא היו בהכרח מיניים. היו אלה יחסים חברתיים, יכלו להתבטא גם בלימוד מקצוע, אבל בהחלט כללו לעיתים רבות גם יחסי מין. ואמנם קשרי חונכות יש רק למיעוט מהאנשים אבל זה מסביר היטב מדוע לגזור על כל הגברים.
אלא שהסבר זה לבדו אינו מספק, שכן לפי הסבר זה מדוע גזרו טומאת זיבה גם נשים נכריות?
ודחוק לומר שאי אפשר לחלק, כי החילוק בין גברים לנשים ניכר.
לענ”ד התשובה נעוצה בחיי המשפחה בתרבות ההלניסטית וחיי ההוללות של היוונים: גבר נשוי שהחזיק מאהבת, או אף מאהב – היתה תופעה נפוצה. כמובן שבמקביל היו גם נשים עם מערכות יחסים פתוחות, עם גברים ועם נשים, אם כי כנראה פחות נפוץ מאשר אצל הגברים. גם תופעת הזנות ביון היתה הרבה יותר ממוסדת מאשר בתרבויות שלפני כן, כולל זנות פולחנית (אי אפשר לומר שכלל לא היתה זנות פולחנית לפני כן, אבל ביון היה נפוץ הרבה יותר). האמירה “שלא יהא תינוק ישראל רגיל עימו” היא הקצה: לא רק הם מתהוללים – הם גם מנצלים קטינים לתאוות שלהם.
לענ”ד, במהלך 167 השנים מכיבוש אלכסנדר עד מרד החשמונאים, כשחדרה לארץ התרבות ההלניסטית – היא הביאה איתה גם את התופעות האלו, בתפוצה מספיק רחבה שחכמים יירתעו מפניה, ויגזרו טומאה על הנכרים כדי להבדיל בין ישראל לעמים. זה הבסיס להשערה שלי שעל הנכרים, הבוגרים והבוגרות – גזרו טומאה חמורה, טומאת זיבה, עוד לפני מרד החשמונאים.