לשכנו תדרשו – מתי?

{א} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת …

{ב} אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם … אֶת אֱלֹהֵיהֶם: עַל הֶהָרִים הָרָמִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: .. {ד} לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ אֱ-לֹקֵיכֶם: רש”י: להקטיר לשמים בכל מקום {ה} כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’  אֱ-לֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם – לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: {ו} וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם ..

מהי המצווה הזו  לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ ?  מה צריך לעשות?

אמרו רבותינו בספרי

תדרשו דרוש על פי הנביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת”ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח”כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד …

כלומר המצווה תִדְרְשׁוּ – חפשו את המקום אשר יבחר ה’; כשם שדרשה היא חיפוש בגנזי רמזי המקראות מה כוונת הקב”ה – כך צריך לחפש היכן המקום שהקב”ה בחר בו.

הספרי גם מוסיף “דרוש – ומצא”. “לשכנו תדרשו – ובאת שמה”. הבטחה, שאם נדרוש – גם נמצא. 

כדברי הרב חרל”פ (מי מרום כאן):

מכאן אנו למדין שאם רק דורשים אחרי הצדק – מכוונים אותו ומגיעים אליו. ובל יאמר האדם שאין הדרישה מועילה להשגת הצדק: לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָּׁמָּה.

ובפרשת שופטים, ד”ה שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ: 

ישנן מצות כאלה שאנו צריכים לחפש אחריהן, ומובטחים אנו שאחרי החיפוש נמצא את המבוקש. כמו מקום המקדש שנאמר עליו “לשכנו תדרשו ובאת שמה”, שאם תדרשו את המקום – יש לך הבטחה שתבואו אליו.

וכן מצינו במדידת עגלה ערופה …

וכן ענין מצוות מינוי מלך …

אבל – אליה וקוץ בה. כי אמנם אין הרבה מצוות בהן יש הבטחה לתוצאה חיובית, אך מצד שני, לפי דברי הספרי – מצווה זו היתה מצוה לשעתה, לזמן שטרם נבנה בית המקדש. אבל ברגע שנמצא המקום – התקיימה המצווה.

בא הרמב”ן ומוסיף לנו עוד מבט:

וטעם לשכנו תדרשו. שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו אנה דרך בית ה’, ותאמרו איש אל רעהו לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱ-לֹקי יַעֲקֹב (ישעיהו ב ג) כלשון צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ, דֶּרֶךְ הֵנָּה – פְנֵיהֶם (ירמיהו נ ה)

פירוש הפסוק: צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ הם שואלים היכן הדרך לציון,  

דֶּרֶךְ הֵנָּה – פְנֵיהֶם  הם בדרכם לכאן.

כלומר: אם אתה בארץ מרחקים, ואינך יודע את הדרך לבית המקדש, את המקום בו בחר ה’ – מצווה עליך לחפש את המקום ולבוא אליו. או במיילים אחרות: הציווי הוא  וּבָאתָ שָּׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם ..  ולכן כיון שאתה מצווה לעלות לרגל – אין לך תירוץ “אינני יודע את הדרך” אלא חייבים לחפשו ולהגיע.

הרמב”ן העמיק לנו בפשוטו של מקרא, שהמצווה היא לא רק לפני שהוקם המקדש, אלא גם בבניינו: מי שאינו יודע היכן המקדש – שיחפשו. אבל גם לפי הרמב”ן זו מצווה חד פעמית. שכן אחרי שאתה כבר יודע – המצווה התקיימה.

אבל מעיון בין השיטין דומה שהרמב”ן בהשתמשו בפסוקים אלו, רמז עוד שני עניינים:

• הפסוק לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱ-לֹקי יַעֲקֹב מסיים וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו  כלומר באי המקדש באים ממרחקים לא רק בגלל חובת קרבנות הרגל, או קרבנות אחרים שיש עליהם, אלא בגלל  וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו   באים למקדש כדי ללמוד את דרכי ה’ הישרים והנכוחים.

=> אם כך הרי ש לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ היא מצווה בכל פעם שבאים אל המקדש, לחפש את אור ה’ המיוחד שמאיר אלינו ברגל זה ובמועד זה. גילוי שכינה שמתגלה במקום זה, ככתוב בסוף הפרשה   יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱ-לֹקיךָ, ואמרו חז”ל  “כדרך שבא ליראות – כך בא לראות”  (ריש חגיגה)  – גילוי שכינה זה יבוא רק אחרי הכנה מקדימה, אחרי חיפוש ודרישה.

• הפסוק השני  צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם  הוא חלק מנבואת נחמה בירמיהו נ

{ד} בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא  אחרי חורבן בבל, נְאֻם ה’ – יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו, הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת ה’ אֱ-לֹקיהֶם יְבַקֵּשׁוּ: {ה} צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם, בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה’ בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ:

=>  הנביא אומר: אחרי חורבן בית המקדש והגלות, כשיתאפשר לעם ישראל לחזור – הם יחזרו לארץ ויחפשו את ציון, אך לא רק את המקום עצמו  אלא כדי להילוות אל ה’ ולחדש את הברית.

למדנו א”כ שהמצווה לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ לפי הרמב”ן – היא גם בבניינו, לחפש את הדרך אל המקדש, ולחפש את אור ה’ שבו, ובחורבנו – לחפש את הדרך לבנות את המקדש מחדש, ולחפש את דבר ה’ שבמקום, כדי לכרות עם ה’ בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ.

ואם כנים אנחנו – א”כ לא רק לפני שנמצא המקום, אלא גם בבניינו וגם בחורבנו, כפי כל הדברים דלעיל – על כולם יש הבטחה ” דרוש – ומצא” כדברי הרב חרל”פ לעיל.

ברמב”ן אלו רמזים בלבד, היסק מתוך משמעות הפסוקים, אבל כך אומר לנו השפת אמת שנת תרלז

בפסוק אבד תאבדון כו’ ל”ת כן לה’ כו’. ויש לפרש דקאי עמ”ש מקודם ואבדתם כו’ שמם מן המקום ההוא. אבל סטרא דקדושה נודע כי בכל מקום שיש השראת קדושה נשאר לעולם רשימה.

לכן, אף שבהמ”ק חרב – מ”מ לשכנו תדרשו כמ”ש צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ (ירמיהו ל יז) מכלל דבעיא דרישה (ראש השנה ל ע”א) – עי”ז ובאת שמה. כי ע”י הזכירה שמבקשין בנ”י תמיד בפה ובלב בכל יום תמיד בנין בהמ”ק – עי”ז יתעורר כח הרשימה הנשאר קיים לעולם, ויהי’ הגאולה עי”ז במהרה בימינו אמן:

דברי השפת אמת משתלבים היטב בכל מה שאמרנו לעיל מהרמב”ן, אבל ראוי להרחיב בפירוש דבריו כדי להבינם כראוי:

הפסוק שהשפת אמת מצטט היא נבואת נחמה אחרת של ירמיהו, בפרק ל’

{יז} כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה’, כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ:

בפסוק זה, “צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ” הם דברי האויבים הלועגים למשבתה של ציון. ונשאלת השאלה: כשהקב”ה מנחם אותנו שהוא ירפא את ירושלים – לשם מה הוא משמיע לנו שאויביה קראו לה “נדחה” ו”דורש אין לה”. מה עלינו ללמוד מזה? תשובת הגמרא (ראש השנה ל ע”א, סוכה מ”א ע”ב)  היא שיש לדרוש את ציון בחורבנה על מנת שלא תישכח: מכאן למד ריב”ז לתקן תקנות אחר החורבן על תקיעת השופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, נטילת לולב כל שבעה, ועוד, כדי לזכור את המצב שהיה בבית המקדש ולייחל לבניינו.

השפת אמת מחדש, שדברי הנבואה דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, “מכלל דבעי דרישה” – הם הסבר לציווי לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, ומגלים לנו שזו אינה מצווה שהיתה לשעתה, אלא שכמו שהיתה לפני שנבנה – כך נוהגת גם אחרי החורבן עד שייבנה.

ומכאן למד השפת אמת שיש לדרוש את ציון תמיד, שנבקש תמיד בפה ובלב על בנין בית המקדש,

וכן – שגם קיימת ההבטחה “לשכנו תדרשו – ובאת שמה”, כדברי הספרי “דרוש – ומצא”.

השפת אמת דיבר על זכירה בלבד, בלב ובפה. מאז ימיו של השפת אמת חלו תמורות מפליגות במצבו של עם ישראל, הפיזי והרוחני, וגם החובה של דרישת המקדש צריכה להתאים למצב הקיים. האחד -יש להעמיק בצד הרוחני והחינוכי: בית המקדש הוא המקום המרכזי לעבודת ה’ בעולם. מה המשמעות בדורותינו של הקרבנות, המנחות, הקטורת, הנרות, ולחם הפנים. והשני – יש לעסוק בצד המעשי, הן ה”סור מרע” של סילוק הזרים ממקום המקדש, והן ה”עשה טוב” בניית המקדש בבוא העת. עבודה רבה לפנינו, והיא מצוות לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ של דורנו.