בס”ד
נס פך השמן
חוקרים והסטוריונים רבים העוסקים במלחמות החשמונאים העלו את השאלה, איך ייתכן שמכל המקורות ההסטוריים שבידינו – ספרי החשמונאים א-ד, יוספוס פלאביוס, המשנה, התלמודים – רק התלמוד הבבלי, המאוחר והמרוחק שבכולם (נחתם בבבל בסביבות שנת 500 לסה”נ) הוא היחיד המזכיר את נס פך השמן.
כך שאלו רבים, והשיבו את תשובותיהם לפי השערותיהם ולפי השקפת עולמם.
כדי להשיב נפתח בדברי הגמרא במסכת שבת
(דברי האמוראים מוזחים פנימה)
תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה – נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ, וְהַמְהַדְּרִין – נֵר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ.
אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין.,וְחַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי זְקֵנִים הָיוּ בְּצַיְדָּן, אֶחָד עָשָׂה כְּבֵית שַׁמַּאי וְאֶחָד עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. זֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְזֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.
תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה – מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה – מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.
אָמַר רָבָא: צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְאִי אִיכָּא מְדוּרָה – לֹא צָרִיךְ. וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא – אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מְדוּרָה צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת.
מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ”ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְווֹנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם – בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה
דברי הגמרא האלו הם כמקובל פעמים רבות דברי תנאים – כאן מדובר בברייתא ולא במשנה – וסביבם דברי האמוראים. שלוש הברייתות המובאות פה, וכן זו שהובאה בגמרא לפני כן “מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק” – הן ברייתות ממגילת תענית ומהסכוליון שעליה. יש להעיר שבמגילת תענית עצמה הסדר הוא הפוך מכאן: תחילה התאריך, “בכ”ה בכסלו וכו”, אח”כ ההסבר הצמוד לו, אח”כ ישנם שם בסכוליון הסברים ופרטים נוספים, ולבסוף בסכוליון שתי הבריתות שהגמרא הביאה כאן בתחילה פרטי הדינים וההלכות.
ייתכן שיש מי מן הקוראים הזקוק להרחבת דברים: מגילת תענית היא רשימת תאריכים, קצרה ופסקנית, והיא מציינת לכל אחד מהתאריכים המוזכרים בה האם אסור להתענות בו או אף אסור להספיד. המגילה נכתבה עוד בזמן בית שני, אירועים שהתרחשו ושחכמי אותו הדור ראו לציינם כימי שמחה, ומעת לעת הוסיפו בה תאריכים בעקבות מאורעות נוספים. ראה כל זה ברש”י ראש השנה י”ז ע”ב ד”ה בטלה מגילת תענית. התוספות למגילה מרחיבות על האירועים המתוארים בה, וזמנן – חלקן סמוך וקרוב לזמן האירועים וחלקן מאוחרות יותר.
מאז הדפוס הראשון במנטובה בשנת רע”ב 1512 נדפסה המגילה עוד כעשרים וחמש פעמים, ולאחרונה יצאה במהדורה מדעית ע”י פרופ’ ורד נועם בהוצאת יד בן צבי ירושלים תשס”ד. המגילה נגישה לכל ברשת האינטרנט, באתרים כגון דעת, hebrewbooks, אוצר החכמה, ועוד, וכן בתלמוד בבלי מהדורת הרב שטיינזלץ בכרך של מסכת תענית, במהדורה הראשונה. (במהדורת “דף מול דף” משום מה השמיטו).
הרחבה אחרת שאולי יש מי מהקוראים הזקוק לה הוא הסבר על מהותו של התלמוד הבבלי: התלמוד הבבלי נחתם בבבל סביב שנת 500 לספה”נ, ונוספו בו תוספות מדברי הסבוראים, ואף מדברי הגאונים, העיקריות שבהן עוד כמאה – מאה וחמישים שנה אח”כ. אבל, התלמוד אינו מקשה אחת של דברי אמוראי בבל במאה החמישית לספה”נ. התלמוד מכיל דברי האמוראים מבבל ומארץ ישראל כבר מהמאה השלישית, מכיל דברי התנאים מזמן המשנה דהיינו המאה השנייה לסה”נ ולפניה, ימי היות המקדש על מכונו, אפילו מימי החשמונאים וימי אנשי כנסת הגדולה יש משניות וברייתות.
התיאור על פך השמן הוא ציטוט מהתוספת – ה”סכוליון” – למגילת תענית.
חלק מהתוספות למגילת תענית הינן מאוחרות באמת, אבל התיאור על ימי החנוכה שייך לאותן התוספות המוקדמות יותר: הוא מתאר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל המפורסמת, האם פוחת והולך או מוסיף והולך, שזמנה כמאה-מאה ושלושים שנה אחרי המאורעות. כלומר מאה שנה בלבד אחרי האירועים, או קצת יותר, כבר נהגו ישראל להדליק נרות, לא רק נר איש וביתו אלא אף מהדרין ומהדרין מן המהדרין.
אם נחזור כעת לשאלה בה פתחנו, איך ייתכן שנס פך השמן מתואר לראשונה במקור בבלי מהמאה החמישית – לא כך הוא, אלא מדובר בציטוט ממקור ארץ ישראלי משלהי המאה הראשונה שלפני הספירה. והוא לא רק מספר את המאורע אלא גם את החג שנחוג כבר בימיו. מקור הסטורי קדום ואמין.
כעת נדון בשאר המקורות ההסטוריים, שאינם מזכירים נס זה. נצעד מהמאוחר אל המוקדם.
- על המשנה והתלמוד הירושלמי אין שאלה מדוע לא הזכירו את פך השמן. מבחינתם מאורע המוזכר במגילת תענית הרי הוא מפורסם וידוע לכל ואין הם צריכים להזכירו.
יש לציין שאת חג החנוכה עצמו המשנה מזכירה בכמה מקומות, כולל אף את נר חנוכה:
-
- ביכורים א ו – סיום זמן הבאת הביכורים,
- ראש השנה א ג – שליחי בית הדין מודיעים למקומות הרחוקים מתי נקבע ראש חודש כיסלו,
- מגילה ג ד,ו – קריאת התורה לחנוכה,
- מועד קטן ג ט – אבלות בחנוכה,
- בבא קמא ו ח – האם אדם חייב לשלם על אש שנגרמה מנר חנוכה.
- גם בירושלמי מצאנו שנהגו להדליק נרות בחנוכה, אפילו במסירות נפש:
וּמִי הֶחֱרִיבָהּ (את יהדות אלכסנדריה)?. טְרוֹגְייָנוּס הָרָשָׁע. ….
וְאַחַת בִּימֵי טְרַוגְייָנוּס הָרָשָׁע. נוֹלַד לוֹ בֶן בְתִשְׁעָה בְאַב וְהָיוּ מִתְעַנִּין. מֵת בִּתּוֹ בַחֲנוכָּה וְהִדְלִיקוּ נֵירוֹת. שָֽׁלְחָה אִשְׁתּוֹ וְאָֽמְרָה לוֹ. עַד שֶׁאַתְּ מְכַבֵּשׁ אֶת הַבַּרְבָּרִיִּים – בוֹא וּכְבִישׁ אֶת הַיְּהוּדִים שֶׁמָּֽרְדוּ בָךְ.
חָשֵׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. אֲתַא וָאַשְׁכַּחוֹן עֲסִיקִין [בְּאוֹרַייְתָא בִּפְסוּקָא] יִשָּׂ֣א עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵֽרָחֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ וגו׳. אֲמַר לוֹן. מַה הֲוִיתוֹן עֲסִיקִין? אָֽמְרוֹן לֵיהּ. הָכֵין וָכֵן. אֲמַר לוֹן. הַהוּא גַבְרָא הוּא דַחֲשַׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. וְהִקִּיפָן לִיגְיוֹנוֹת וְהָֽרְגָן. … בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִגְדְּעָה קֶרֶן יִשְׂרָאֵל וְעוֹד אֵינָהּ עֲתִידָה לַחְזוֹר לִמְקוֹמָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן דָּוִד.
הסיפור הזה מסופר גם במקבילות (פתיחתא דאסתר רבה ג, איכה רבה א מה, ד כב), בהם בעיקר מתוארת ההתלבטות איך לציין את חנוכה ואת לתשעה באב בנסיבות האלו, אבל מה שייחודי לירושלמי הוא הזיהוי עם יהדות אלכסנדריה, והאמירה נִגְדְּעָה קֶרֶן יִשְׂרָאֵל וְעוֹד אֵינָהּ עֲתִידָה לַחְזוֹר לִמְקוֹמָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן דָּוִד.
חורבן יהדות אלכסנדריה התרחש במרד התפוצות, 115 לספירת הנוצרים (ג’ תתע”ה למנייננו). לענייננו: עוד לפני דברי ר’ יהודה במשנה במסכת בבא קמא, ומאות שנים לפני חתימת הבבלי – אנו רואים שהדליקו נרות בחנוכה גם במסירות נפש.
- יוסיפוס פלביוס אומר שסיבת קריאת שם החג “חג האורים” אינה ידועה, והוא מספק השערה.
לענ”ד – לא מסתבר כלל שלא ידע על מה מדובר. אין בעיני ספק שהוא הכיר היטב את מגילת תענית ואת המסופר בה, ואמירתו הנ”ל ב”קדמוניות” ועדה לאזני אדוניו הרומאים.
- ספרי החשמונאים כולם לא מציינים את נס פך השמן.
נניח לרגע לחשמונאים א ונדון בשתיקת האחרים: ספר חשמונאים ב’ אינו מזכיר את נס פך השמן אבל מזכיר ניסים אחרים הקשורים לאש. יש המנופפים בעובדה זו לפקפק באמינות הסיפור המצוטט בתלמוד
לענ”ד, אילו חז”ל היו סבורים שתיאורים אלה אמינים – הם היו מפרסמים אותם בריש גלי. עצם העובדה שאין אף מקור מאוחר יותר המזכיר מאורעות מופלאים שכאלו מעיד על חוסר האמון שהיה לחז”ל באמינות הספר הזה, ולכן גם התעלמותו מנס פך השמן אינה ראיה.
ספרי חשמונאים ג’ וד’ הם מאוחרים יותר, חלקיים, ופחות אמינים. שתיקתם אינה מעידה דבר.
ונותר ספר חשמונאים א’ שהוא בודאי היה צריך להזכיר נס זה. התעלמותו היא אכן שאלה. אבל יש לזכור שספרי החשמונאים כולם, אחרי שנדחו בידי חז”ל – הגיעו אלינו דרך תרגום השבעים והנצרות. תרגום השבעים הוא לא רק תרגום הוא גם עיבוד, כמה פעמים, ואין לדעת מה הוסיף ומה השמיט. שתיקתו על כן היא קושיא אך לא מעבר לכך.
לאידך גיסא, מול כל המפקפקים אני רוצה לשאול: הקביעה הראשונית של חג החנוכה בהלל והודאה מסתבר שהוא לזכר נצחון החשמונאים וטיהור המקדש, אבל מצוות הנרות – האם נראה הגיוני שחז”ל ימציאו מצווה, עם ברכות (!), לזכר מאורע שלא היה?
המקור היחיד ששתיקתו מעלה תמיהות הוא ספר חשמונאים א’. ולמרות זאת – מגילת תענית, הסמוכה למאורעות בזמן ובמקום, ומעידה שכבר בזמנה נחוג בעמנו חג החנוכה בהדלקת נרות – מגילה זו היא עדות מהימנה, והמפקפק בענין זה אינו אלא מן המתמיהים.