א
ידועה ומפורסמת מחלוקת הראב”ע והרמב”ן על זמנה של מחלוקת קורח. ומפני פרסומה נעסוק בה בקצרה. בדעתי להראות כי שיטת הראב”ע קרובה יותר לפשוטו של מקרא.
שיטת הראב”ע היא כי המחלוקת התרחשה בחודש ניסן, בסמוך להבדלת הלויים מכלל ישראל לעבודת המשכן במקום הבכורות. תגובה ספונטנית של הבכורים שהודרו מעבודת המקדש, שאינה שונה במיידיות שלה ממה שראינו בפרשת בשלח, ובספרנו לאחר חטא המרגלים, ש”כשכואב – צועקים”. הפעם, שלא כרגיל, משתתפים “אנשי שם” מעונבים בהתקהלות ובתלונות – אם כי זה לא מקרה יחיד, כבר ראינו במדבר סין ובמרגלים כי “העדה” – גדולי העם – הם המתלוננים, ובמרגלים ביקשו “כל העדה” לרגום את יהושע וכלב באבנים. חריג שני הוא שמדובר בבעלי אינטרסים סותרים, כפי שמצטטים חז”ל את אשת און בן פלת שכל אחד מבעלי המחלוקת רוצה שהוא הוא יהיה הראש.
הרמב”ן חולק נמרצות על דברי הראב”ע. לדעתו התורה כתובה לפי סדר המאורעות, אלא אם כתוב אחרת. וכאן אין אזכור כזה. ולכן נראה לו לתארך את מרד קורח לאחרי חטא המרגלים. מה עוד, שלדעתו לא היתה היתכנות למרד שכזה בחודש ניסן, כשסלח ה’ לישראל וחזר והשרה שכינתו, כל זה בזכות תפילת משה. רק אחרי תבערה, וקברות התאווה, וחטא המרגלים ותחילת מסעותיהם במדבר – רק אז מצאו קורח ובעלי בריתו את ההזדמנות לקום ולמרוד במשה.
שתי הטיעונים האלו של הרמב”ן – לא מהווים קושיא של ממש על הראב”ע. הראשונה, סדר הזמנים – זהו עיקרון פרשני של הרמב”ן, אך ראב”ע אינו סבור כמוהו בכך. אמנם יש לצפות שהראב”ע יסביר את שינוי הסדר, כפי שהוא עושה לא פעם, אך הפעם לא מצאתי שהראב”ע מתייחס לכך. ומפאת קוצר המקום לא אאריך בהשערות. ובאשר להערכה האם היתה או לא היתה התכנות למרד נגד משה מיד בהקמת המשכן והשכנת השכינה – להיפך, דחוק לטעון שאנשים ישבו בשקט חודשים ארוכים וחיכו לשעת כושר. עצם האריכות של הרמב”ן להסביר מדוע התעוררו רק עכשיו היא גופא מהווה ראיה הפוכה, בדבר החולשה שבטענה.
ראיה חזקה יש לרמב”ן מדבריהם של דתן ואבירם “אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו” ובפרט “להמיתנו במדבר” – משמע שהיה זה אחרי שכבר נגזר העונש על חטא המרגלים. אבל גם פירוש הראב”ע נשמע סביר, שלדעתו טענתם היא על השתררותו של משה, שהיא מוקדמת מדאי לדעתם כל עוד לא נכנסו לארץ.
ראיה לשיטת הראב”ע, שלא מצאתי לה התייחסות בדברי הרמב”ן, הוא הייאוש שנשמע בפי בני ישראל אחרי מופת המטות הן גוענו … כל הקרב הקרב אל משכן ה’ ימות האם תמנו לגווע”, ותשובת הקב”ה לאהרן “אתה ובניך… תשאו את עוון המקדש … וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב איתך” – מכל זה משמע שעדין לא הובדלו הלויים.
לענ”ד נקודה זו מטה את הכף בעליל לשיטת הראב”ע.
ב
מחלוקת ידועה הרבה פחות בין הראב”ע והרמב”ן היא מתי נצטווה משה רבינו לראשונה להחליף את הבכורים בלווים, האם לארח חטא העגל או רק בשנה השניה בעת המפקד. גם כאן לענ”ד שיטת הראב”ע קרובה יותר לפשוטו של מקרא.
לשם כך נזכיר כי בפרשת במדבר אנו שומעים על מפקד בני ישראל בחודש אייר בשנה השנית ליציאת מצרים, ושם לאחר המפקד בסוף פרק א מצטווה משה על הבדלת הלוויים. אגב, לפי סדר התורה זו פעם ראשונה שאנו קוראים על ייעוד מיוחד לשבט לוי, חוץ משני רמזים בתחילת פרשת פקודי ובערי הלווים. אח”כ בפרק ב המפקד לפי דגלים, ובפרק ג מפקד הלויים אך עם שלושה קטעי הקדמה: האחד על תולדות אהרן, ושנים – על החלפת הבכורים בלווים, בקצרה. הכותרת של פרק ג’ היא וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
ראב”ע מתבסס על תוכחת משה רבינו בפרשת עקב על חטא העגל, שבסיומה אומר משה רבינו “בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה אֶת-שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה לַֽעֲמֹד לִפְנֵי ה לְשָֽׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה”. משמע שהן הבדלת הלויים לשאת את ארון ברית ה’, הן הבדלת הכהנים לשרתו ולברך בשמו – שתיהן היו כבר אחרי חטא העגל, בשנה הראשונה ליציאת מצרים, אי אז אחרי י”ז בתמוז. ולכן לדעת ראב”ע גם אותם קטעי הקדמה שבפרשת במדבר פרק ג’ – נאמרו כבר בהר סיני.
ואילו לדעת הרמב”ן – גם פרשת במדבר כתובה על הסדר, ובפרק א, בחודש אייר – היתה זו הפעם הראשונה בה הצטווה משה להחליף את הבכורים ולמנות במקומם את הלוויים. מבראשית עד כה לא כתוב על כך דבר – כי באמת רק כאן נאמר הדבר למשה.
שיטה זו של הרמב”ן לענ”ד דחוקה מאוד. ראשית – זה נגד מסורת חז”ל שהקדשת הלוויים היא מיד בהקמת המשכן (מצוטט ברש”י וראב”ע במדבר ז א). שנית הרמב”ן לא הסביר מי שימש במשכן לצד הכהנים מאז הקמת המשכן בתחילת ניסן ועד הציווי להבדלת הלוויים שלדעתו היה בתחילת אייר: האם הכהנים לבדם נשאו בנטל של כל עבודות השירות בזמן קרבנות הנשיאים וקרבן הפסח? האם היו איתם הבכורים למשך חודש ובאייר הוחלפו? אולי מתנדבים? לא ברור. ושלישית – בחנוכת המשכן, בניסן, נדבו הנשיאים עגלות, והקב”ה אומר למשה וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. איך ידע משה כבר בניסן על הלוויים ועבודתם, אם לדעת הרמב”ן רק באייר הצטווה משה על כך לראשונה?
הערה נוספת: בהקדשת הלוויים בבמדבר א’ אומרת התורה “והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל”, ובהקדשתם בפרשת בהעלותך “ואתנה את הלויים … ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש”. לפי הראב”ע הדברים נאמרים אחרי, או במקביל, לחטא קורח, וברור מה הנגף והקצף מהם הקב”ה מתריע, אבל לפי הרמב”ן – מה ההווא אמינא, מדוע החשש שעלול להיות נגף, או קצף?
ג
ההבדלים בין הראב”ע והרמב”ן על התאריכים מביאים להסתכלות שונה ולהבנה שונה על המאורעות.
מחלוקת קורח לפי הראב”ע היתה תגובה מיידית להחלפת הבכורות בלוויים, ואליה הצטרפו אנשי מדון כדוגמת דתן ואבירם שמחו על הדרת שבט ראובן מהבכורה ועל התנשאותו של משה לדבריהם. לפי הרמב”ן היה פה מחאה שקטה שבעבעה זמן רב, וכרתה בריתות מגוונות, חלקן – כאמור – סותרות, עד שהתפרצה לאחר הגזירה על חטא המרגלים.
מפקד בני ישראל – לפי הרמב”ן מפקד בני ישראל בחודש אייר אירע יחד עם הקדשת שבט לוי, והם מהווים לא רק גמר בניית המשכן גם גמר כל בנין מחנה ישראל, והפרשת עובדי המשכן. אבל לפי ראב”ע התורה פתחה את החומש עם המפקד – כפתיחה חוזרת למה שהחל בתחילת ניסן ונקטע במרד קורח. ולכן מדגישה התורה “ולא יהיה קצף”, הן בבמדבר והן בבהעלותך. בשתי אלו נראה לענ”ד כי שיטת הראב”ע מסתברת יותר.