עזה/עזון – תגובה
כאמור ההצעה היא, לקבל את הגירסה “עד עזה ובנותיה” במקום
{כח} וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:
ולזהות אותה בעזון שמערב השומרון.
תגובה
הרעיון הזה של דמסקי – בעצם של דעת מקרא – הוא מאוד סביר: יש עדויות על הגירסה הזו בתנ”ך, יש שימור שם, ההצעות להסבר בשטח של קוי הגבול שבפסוק – מסתברות, ניתן על פי זה להציע פרשנויות ראויות למקומות אחרים בתנ”ך – נראה כפתור ופרח.
הרעיון אינו מושלם, משתי סיבות:
(1) צריך להודות ביושר שהעדות הארכיאולוגית לוקה בחסר: הסקרים שנעשו בעזון לא גילו עשויות לישוב בימי שלמה או קודם, ובתפסח – גילו רק עדות לישוב בתקופת בית שני. אם כי סקר אינו חפירה.
ניתן להציע אבת ההסבר הבא, שיענה באופן חלקי:
בתיאור עצמתו של שלמה נאמר כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכׇל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר (מלכים א, ה, ד)
הביטוי “עבר הנהר” מופיע בנ”ך כמה פעמים, ותמיד כוונתו לנהר פרת. אלא שבדורות הראשונים, כאשר בני הארץ אמרו “עבר הנהר” – הם התכוונו “העבר המזרחי של הנהר”: כך בדברי יהושע (פרק כד, פס’ ב ג יד טו), כך בספר שמואל (שמואל ב י טז) וכך בדברי אחיה הנביא משילה (להלן יד טו). אבל לאחר עליית מלכות אשור – מקום מושבם בין הפרת והחידקל נחשב בעיני עצמם ובעיני אחרים כמרכז העולם, ו”עבר הנהר” הוא העבר המערבי גם בפי הנמצאים שם בעבר המערבי, ראו למשל עזרא ח לו, נחמיה ב ט, ג ז. (כשם שאנו מכנים את האיזור שלנו “המזרח התיכון”, כינוי שטבעו אותו הבריטים ביחס למרכז שלהם באי הבריטי, והכינוי השתרש). מלכות שלמה היא אמנם קודם ימי אשור, אבל תחום מלכותו של שלמה נאמר לעיל פס’ א “מִן־הַנָּהָר֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַ֖ד גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם” כלומר מלכותו היא בעבר המערבי של הפרת, ועל כן יש לומר שכותב ספר מלכים – ירמיהו הנביא, כדברי חז”ל (בבא בתרא י”ד ע”ב) – השתמש בביטוי הזה כפי שהכירו אותו בימיו.
אם לגבי “עבר הנהר” כך – נוכל לומר זאת גם על תפסח ועזה, שאף אם הישובים לא היו קיימים בימי שלמה – הכותב השתמש בשמות המקומות כפי שהיו מוכרים בימיו.
גם על תיאור נחלת אפרים בדברי הימים (א ז כ”ח) ” וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם … עַד-עַזָּה וּבְנֹתֶיהָ” – – נוכל להציע כי זמנו של הפסוק הוא במהלך תקופת המלוכה או אח”כ, כאשר הישוב כבר מוכר.
נותר הפסוק בשופטים, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה”, שאותו נוכל לאחר לכל המאוחר לימי שמואל הנביא, כותב ספר שופטים – ואין לנו הוכחה על קיומו של הישוב בתקופה הזו.
(2) זו ככל הנראה אינה גירסת בעלי המסורה.
יש לומר: סופרים המעתיקים ספרים ידנית – דרכו של עולם שיטעו. וכך הולכים ונוצרים שיבושים ותתי נוסח, וכך היה גם עם כתיבת התורה ואחריה הנביאים והכתובים. אנשי כנסת הגדולה עשו מאמץ כביר ליישר הנוסחאות, ואחרי כ- 1500 שנה חזרו בעלי המסורה ובדקו בשבע עיניים כדי לסקל השיבושים, ואנו מאמינים כי השגחת ה’ עליהם ואכן הצליחו להגיע אל הנוסח המקורי.
ובכל זאת אנו מציעים כאן הצעה שהיא בניגוד להכרעת בעלי המסורה, אלא של נוסחאות משניות ותרגומי המקרא, מקורות שאין ספק שאמינותם פחותה מאשר של בעלי המסורה, ושהעדות הארכיאולוגית לוקה בחסר – אבל יחד עם שימור השם והפרשנות לפסוקי התנ”ך, והכיוונים שנותן לנו מדרש משלי, נראה שלמרות הקשיים בכל זאת אפשר להעלות הצעה זו.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מאי הדיוקים של פרופ’ דמסקי בפרטים הקטנים. מחוקר ברמתו צפוי שידייק יותר.
- דמסקי מתייחס אל הפרשנות המודרנית כאילו היא חזות הכל. נכון שאנו עוסקים בסוגיות גיאוגרפיות, ורבותינו בני חו”ל לא הכירו את השטח, אבל גם הפרשנים המודרניים מדברים פעמים רבות מתוך השערות והרהורי ליבם, ואם כן מה היתרון שלהם. הנה לראיה המקרה הזה בו הפתרון הגיע דוקא מהגר”א.
- הוא כותב “בכתבי יד ודפוסים אחדים … קיים נוסח אחר”. נכון שכתבי יד שגרסו “עזה” יש בודדים, אבל דפוסים – לפי מנחת שי לא מדובר ב”דפוסים אחדים” אלא בטעות נפוצה בספרי הדפוס בני תקופתו.
- דמסקי מצטט את “תרגום יונתן לדברי הימים” – והשם הזה אינו מדוייק, כי אין תרגום יונתן לדברי הימים: יונתן בן עוזיאל עצמו תרגם רק את הנביאים (מגילה ג’ ע”א), והתרגומים הארמיים של שאר ספרי התנ”ך הנקראים בשמו ואינם שלו – לא תרגמו את דברי הימים. אמנם יש תרגום ארמי, אך הוא נקרא “תרגום רב יוסף”, והוא מיוחס לאמורא רב יוסף (וכנראה אינו שלו), ולא ליונתן.
- דמסקי כותב שמי שהעמיד אותו על גירסא זו הוא הרב ברויאר, המגיה של “דעת מקרא”. מדוע א”כ אינו מזכיר כי ההשערה שלו הועלתה כבר בהערה הנ”ל ב”דעת מקרא”?
- דמסקי מניח שהגר”א הכיר את המנחת שי, שנכתב בשנת שפ”ו 1646, ונדפס לראשונה בשנת תק”ב 1742, כשהגר”א בן 22 (הגר”א נולד ת”פ 1720), והגר”א בחר לגרוס אחרת ממנו. אך לא היא: שכן ר’ חיים מוולוז’ין תלמידו, הנהיג קריאה כפולה במגילת אסתר (פרק ח יא לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג/וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וכן ט ב וְאִישׁ לֹא עָמַד בּפְנֵיהֶם/לִפְנֵיהֶם) רק בתקע”ה 1815, שנים רבות אחרי פטירת הגר”א בתקנ”ח 1797, כי אז ר’ יוסף זונדל סלנט הודיע לו על דעת המנחת שי בפסוקים אלו. ברור א”כ שלפני כן לא היכירו, לא הוא ובוודאי לא הגר”א, והגר”א פירש א”כ כפי נוסח הדפוסים הנפוץ בימיו. (תודה לפרופ’ יצחק פנקובר שהעמיד אותי על הנקודה הזו. [efn_note] המאמר שלו העוסק בנקודה זו התפרסם ב”עיוני מקרא ופרשנות” כרך ד’, הוצאת אוניברסיטת בר אילן תשנ”ו, עמ’ 71-129. הפרטים על ר’ חיים מוולוזי’ין – עמ’ 121 [/efn_note]).
ההערות האלו הם בגדר פכים קטנים, ואין בדברים אלו כדי לפגוע בהערכה הרבה לפרופ’ אהרן דמסקי ולפועלו.